<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ר"ה שער רביעי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
בהפרש שיש בין יום טוב שני של ר"ה ובין י"ט שני של שאר המועדים לענין עשיית מלאכה. כבר הודעתיך בשער השמיני מהלכות פסח שאין הפרש בין י"ט ראשון לי"ט שני בעשיית מלאכה זולתי בענין העונש, כי העושה מלאכה ביום ראשון עובר בלאו מן התורה וחייב מלקות, והעושה מלאכה ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות כדין כל העובר על דברי חכמים. והטעם לזה, כי התורה לא הזהירה מעשות מלאכה בכל המועדים אלא יום אחד בלבד, כמו שכתוב. אלא מפני שבזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה בבית דין הגדול שבירושלים והיו שולחין השלוחין לכל המקומות להודיעם יום קביעת החדש כדי שיסמכו על זה לקדש החג. והיה המקום הרחוק שמארץ ישראל לירושלים מהלך ט"ו ימים ככתוב בתלמוד תענית [י' ע"א], ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. ושלוחי תשרי (פנה) [כיון] שלא היה להם ללכת אלא עשרה ימים בלבד מפני שהיו שובתים יום ר"ה ויום הכפורים ושתי שבתות, והמקומות שלא היו השלוחין מגיעין שם, היו עושים חג שני ימים מן הספק. ואע"פ ששלוחי ניסן היו מגיעין לקצת המקומות שלא היו מגיעין שלוחי תשרי, מפני שלא היו שובתין אלא שתי שבתות בלבד, אמרו [ר"ה כ"א ע"א] כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי.
